תולדות חיי הרב מאיר יהודה גץ

הרב מאיר יהודה גץ נולד בתוניס בטו באב התרפד (15.8.1924) , עלה לארץ בשנת תש"ט (1949) ונשא בתפקידים חשובים כגון: רב קהילה בגליל,  קצין בצה"ל,  איש מוסד
ומנהל בית ספר במושב כרם בן זמרא.

לאחר מלחמת ששת הימים מונה לתפקיד רב הכותל וראש ישיבת המקובלים בית א-ל בירושלים. אישיות קדושה ורבגונית אוהבת עם ישראל ותורתו, מוסר נפשו למען לימוד התורה והתפילה.  יחד עם עבודת מידות ותפיסת עולם מכילה ורגישה. 

מאיר יהודה גץ נולד בט"ו באב תרפ"ד (1924), להוריו – הרב צמח גץ ואמו הרבנית מסעודה גץ, שהייתה נינתו של רבי חיים בן עטר-אור החיים הקדוש. משפחת גז היתה ידועה לאורך הדורות כמשפחה גדולה של רבנים בתוניס, באלג'יר ובנאבל .

לימים הסתבר ממחקר שערך הרב גץ  שמוצא משפחתו כנראה מליוורנו  שבאיטליה.
מאיר יהודה נולד בעיירה מנזל שהצטיינה בזיתיה ובשמן הזית.

לאחר לידת מאיר יהודה עברה המשפחה לעיר הבירה תוניס, בה התגורר הרב מאיר יהודה עד לנישואיו. למאיר יהודה היו שלושה אחים: אח ואחות גדולים דוד ורבקה. ואחיו הקטן יצחק גץ. שם המשפחה המקורי היה גז, ובחלוף הזמן שונה לגץ. 

משפחת גץ היתה משפחה מבוססת, בימי רביעי רחש הבית בתכונה מיוחדת  עשרות קילו בשר, סולת ויין נרכשו בכספי ר' צמח ובכספי תרומות ונשלחו למשפחות נזקקות.
כך ספג מאיר יהודה כילד ערכים יסודיים של אהבת הזולת, גמילות חסדים והכנסת אורחים. 
ר' צמח גץ נפטר כשמאיר יהודה היה רך בשנים ועל כן  לא היטיב להכירו.

הרבנית שמחה מסעודה, אמו של הרב הייתה בתו של ר' יהודה בן עטר מחשובי רבני תוניסיה, נינו של ה"אור החיים" הקדוש, ר' חיים בן עטר. תלמידת חכם הייתה הרבנית. יומם ולילה ישבה ולמדה. למדה מקצועות חול ומקצועות קודש. מדי לילה נהגה לקום ולאומר תיקון חצות. אוהבת הארץ שזכתה לעלות ארצה בשנת 49' עם ראשוני העולים מתוניסיה

הרב והרבנית גץ
הרב גץ בטוניס

ילדות בתוניסיה

עוד מילדותו ניחן מאיר יהודה בכישורים מרובים, בהבנה עמוקה, בלב טוב ומבין הרוצה להיטיב עם הזולת.

אצל מאיר יהודה הקטן התגלה כח העיון והזכרון בצורה חריגה כבר מקטנות.
מאיר יהודה התחיל ללמוד גמרא מגיל צעיר מאד. הרב פיטוסי זצ"ל, דיין בתוניס, רבה הראשי של צפת, – סיפר שכבר בהיותו בן שש למד הרב גמרא, והיה בקיא בגמרות שלמד. אמו שזיהתה שבנה מאיר יהודה הנו גאון, שלחה אותו לגדולי רבני תוניס שיחסה בצילם.

כילד למד בתלמוד תורה "אור התורה". הלימודים נסובו סביב לימודי קודש. למרות גילו הצעיר חש מאיר יהודה שכדי שיוכל להשפיע בעתיד עליו לרכוש ידיעת השפות, ולכן פנה לרבי בדרישה שילמדו צרפתית. המלמד לא רצה שילמדו שפה זרה מפני שחשש מהשפעות שליליות מהצרפתים, אך בעקבות מאבקו של הילד הרך החלו בדבר שלא היה מקובל בתלמודי תורה, – למוד השפה הצרפתית.

מאיר יהודה ניחן בכושר קליטה מעולה. הוא הבין ודבר בשפות שונות: ערבית, צרפתית, לטינית ואידיש.

אפילו יידיש למד הרב גץ- בשכנות לבית המשפחה הייתה קהילה אשכנזית קטנה, בראש הקהילה שמש רב אשכנזי שהיה בקשר עם הקהילה, אצלו למד הרב תורה וכך למד גם יידיש.

במשך השנים קלט שפות רבות נוספות. בין השפות שהבין ודיבר בחופשיות: ערבית, צרפתית, עברית, לדינו, גרמנית, אספרנטו, אידיש, לטינית, רומנית איטלקית וטורקית.

מלחמת העולם השניה והנישואין

כניסת הנאצים לתוניסיה התרחשה בדצמבר 1942. ראשוני החיילים הגרמנים נראו בתוניס
כבר ב – 10 בנובמבר 1942.
דוד, אחיו הבכור של הרב גץ נלקח לעבודות כפייה, לאור קריאת ראשי הקהל ואחריו יצא אחיו הצעיר מאיר יהודה שחרד לגורלו עקב אחר דוד לראות מה יעשה לו. תוך כדי המעקב הנאצים גילו אותו, תפסו אותו ואף הביאו אותו למעצר.
באחת ההפצצות של חיל האויר הבריטי ניצלו יהודים רבים וביניהם מאיר יהודה את ההזדמנות כדי להמלט. תוך כדי מנוסתו נתקל הרב במפקד הנאצי שחיבבו, הכה אותו במעדר על ראשו והרגו. הרב רץ כל עוד רוחו בו, אך לא ידע כיצד לעבור את המחסום. בדרכו פגש חיילים איטלקים מכיוון שהרב דיבר  איטלקית, הוא הצליח לעורר רחמים אצל החיילים ונס לביתו לאחר מסע ארוך ומתיש.
ליל הבריחה היה בטו' בשבט, הרב נדר נדר שאם יצא בשלום מהמלחמה יערוך בלילה זה סעודה והודיה בשבח ארץ ישראל והצלתו מידי הגרמנים, וכך עשה לאורך שנים.
בשנת תש"ג בהיותו בן תשע-עשרה, בשנה בה סיים את לימודיו התורניים ונשא לאישה את אסתר – סילבט -אסתר גז אשר הייתה בת למשפחה מבוססת ומיוחסת.
בהיותה רכה בשנים נהגה לשטוף מדי שבוע את בית-הכנסת. "בזכות מצווה זו" – ברכו אותה אנשי הקהילה – "תזכי להינשא לתלמיד חכם" …אסתר הייתה קרובת משפחה רחוקה של מאיר יהודה. שם משפחתה היה כשם משפחתו – גז.

לימוד תורה והשכלה כללית

בשנת תש"ג בהיותו בן שמונה עשרה  סיים הרב גץ את לימודי הרבנות. הוא רכש השכלה תורנית רחבה ומקיפה ונחשב לעילוי.

בד בבד עם לימודי הרבנות למד הרב גם למודי משפטים. למודיו התנהלו בהתכתבות עם אוניברסיטת "סורבון" – אוניברסיטה צרפתית בעלת שם עולמי, שהמתקבלים אליה הנם בעלי כשרונות נדירים. הרב סיים את למודי המשפטים בהצלחה.

בגיל 22 מונה הרב גץ כרב העיירה "סוק אל-ארבע", עיירה בצפון מערב תוניסיה , הנקראת כך משום שיום השוק מתקיים בה ביום רביעי.

בעירה התגוררו עשרות משפחות יהודיות רובם בעלי אזרחות צרפתית אך מעוטי יכולת כלכלית.

לאחר שרבה הקודם של העיירה עזב את הרבנות, החלו לחפש רב חדש והגיעו לרב גץ הגופים הציוניים המליצו עליו בכל פה. הרב גץ מונה כרב העירה וכרב האזורי בחבל ארץ זה.

בתפקידו שמש אף כחזן , מוהל, שוחט ועורך נישואין.

הקהילה אהבה מאד את הרב גץ ונוצרו קשרים הדוקים בניהם.
משנשאל אם אינו צעיר למלא את תפקידו ענה "גם על זה נתגבר במשך הזמן"….

החלום הציוני

בכל שיחה ומפגש בעיירה עם אנשים דיבר הרב בשבח ארץ ישראל ובחשיבות העליה אליה ושכנע רבים לעלות לארץ. אותם ימים היו ימי הקמת המדינה, מתח רב שרר באזור, הערבים החלו להתנכל ליהודים ואירעו אף מקרים שאבי המשפחה ובנים נרצחו ואילו את הבנות לקחו לשפחות.

באחד הימים הגיעו שמועות שהערבים מתכננים לערוך בלילה פוגרום בבני הנוער. הישנים באוהלים, הוחלט לברוח עם הנערים להרים, לפתע העלה יצחק גץ – אחיו הצעיר של הרב הצעה: אחיו מכהן כרב בעיירה סמוכה וניתן ללכת אליו. 

הרב גץ שהגיעה אליו השמועה על הפיגוע שמתכנננים הערבים, הזמין אליו את כל בני הנוער. הגיעו לבית הרב עשרות בני נוער והרב ערך לכולם סעודה כיד המלך, ארגן מזרונים ושמיכות וכל הנערים והנערות ישנו בביתו.

הרב גץ לא נתן שינה לעיניו , שם שני סכינים בכיסיו, עמד ליד פתח הבית, עשרות הנערים הערבים רצו לפרוץ לבית ולהתנכל לנערים שישנו בפנים, אך הרב ניצב למולם דיבר עמם מילים קשות והניס את עשרות הנערים הערבים שהתקרבו לביתו.

הרב הבין כי הזמן הולך ואוזל ויש לעלות במהירות לארץ ישראל.
וכך כותב הרב ביומנו:
"עניין העליה ארצה היה בהוויתנו. כל הזמן חיינו במחשבת ארץ ישראל. בבית דברנו עברית עם התינוקות. גם שמות עבריים טהורים נתנו לילדים שלנו ללא כל תוספת של צליל צרפתי או אחר, כמנהג תוניסיה.

אני שהייתי רב צעיר מאד טפלתי גם באימון בנשק של הבחורים שהיו בעיר רבנותי כהכנה לעליה ארצה .
שעורים בלמוד עברית, היסטוריה של עם ישראל, מפת ארץ ישראל היו מעשה יום-יומי, בצד ההנהגה הרבנית הרגילה…"
בתמונה: הרב גץ עם שליח נציג הסוכנות דב קולה בטוניס

עליה לארץ והקמת מושב כרם בן זמרה בגליל

עם תום מלחמת השחרור נפתחו שערי המדינה בפני בניה השבים אליה מארבע כנפות תבל.

הרב גץ קיבל אישור לעלות ארצה עם קבוצה מתלמידיו שבצרפת.

 בסוף שנת תש"ט (08.1949) הגיע ארצה ועמו משפחתו וקבוצת נוער גדולה.  הרב דאג לקליטת התלמידים בביה"ס החקלאי מקווה ישראל באגף הדתי.  מחזור זה היה כפי שהעיד הרב למחזור מיוחד ומוצלח מאד.  לאחר שסייע בקליטתם בביה"ס הוצע לרב לעבור למחנה עולים "חלסה" הלוא היא קריית שמואל של היום.

לא ארך היום ואיגוד המושבים של הפועל המזרחי הציע לרב לעבור לגור "בראס-אל אחמר – "ההר האדום", כפר ערבי שננטש במלחמת השחרור מיושביו כי נפל פחד אלוקים עליהם. ויושב על ידי עולים חדשים שזה מקרוב באו.  לרב הוצע לשמש במושב כ"משרת בקודש" – רב, חזן, מוהל ושוחט.  הרב שקל את ההצעה.  ההתיישבות הייתה בעיניו חלק מרכזי בגאולת הארץ.  עלייתו ארצה לא הייתה על מנת לגור בעיר, אלא כדי להיות מקושר לקרקע ולעבודת האדמה.

הרב ראה שבהצעה לעבור לגליל שתי רצונותיו מתגשמים: גם קיום מצות ישוב הארץ  וגם בסמוך לקברי תנאים ואמוראים שבגליל – והחליט לקבל את ההצעה ולעבור "לראס-אל אחמר".

בואו של הרב למושב תרם רבות לתושבים.  מיד עם בואו חש במצב הפיזי והמורלי הקשה  של המתיישבים, התעשת והחל לפעול.  פועלו הראשון היה הקמת בית-ספר יש מאין . יחד עם זאת ליווה את העולים פיזית, עודדם, דאג למחסורם, קישר בינם ובין המוסדות, וסייע להתגבר על הקשיים.

לא רחק היום והגיעו למושב קבוצות של עולים מאיטליה, לוב, גרמניה, פולין והונגריה.  רבים נטשו את המקום עקב קשיים. הנשארים – בזכות עידודו של הרב נשארו!

סגירת תפריט
צרו קשר
לתרומה