בטוניס, והגשמת חלום העלייה לארץ

הרבנית אסתר סילווט גץ נולדה בשנת 1924 בצפון אפריקה בטוניס בעיירה נאבל לאמא קראו לבנה ולאביה שמעון  הוא היה סוחר בדים ומשפחתה נחשבה למשפחה אמידה בקהילה היהודית שהייתה פורשת חסותה על משפחות דלות אמצעים ודואגת לקיומם.
בהיותה צעירה נהגה הרבנית מידי שבוע ביום חמישי להתנדב ולנקות את בית הכנסת הסמוך לביתה. הרבנית הסירה את האבק מהספרים סדרה את הספרייה, החזירה ספרים למקום ושטפה את כוסות התה. מידי שבת ברכו אותה גבאי בית הכנסת ש"בזכות מצווה זו היא תינשא לתלמיד חכם" וכך היה, לימים הכירה בשידוך את הרב מאיר יהודה גץ. הרבנית נישאה לרב מאיר יהודה גץ בהיותה בת 19 ומאותו יום חייה וחייו היו שזורים זה בזו באהבה ובכבוד, במסירות ובנתינה אין סופית שגם בימים קשים של שכול וכאב חזקו אחד את השני.
הרבנית ילדה את שלושת ילדיה הגדולים בטוניס עוד בהיותם בעיר "סוק אל ארבע", שם היא והרב היו מראשי הקהילה היהודית וחנכו את אנשי הכפר לשמירת תורה ומצוות תוך כדי גיוס חשאי של עשרות נערים ונערות לעליה לארץ ישראל דרך טוניס. הרבנית גידלה, חינכה ואימצה אל ליבה עוד עשרות ילדים שאינם ילדיה הביולוגים, חינכה ודאגה לכל צרכיהם, במשך כל תקופת העליה דרך צרפת, ואף ילדה בדרך את בנה הרביעי אוריאל (אורי גץ) וכך בהגיעם. לארץ בשנת 1949 עברו למעברה חליסה בצפון מזרח חיפה.
אנשי הסוכנות התגאו בכך שהאהל הרעוע של גברת גץ, היה האהל המסודר והמאורגן ביותר, הבגדים הונחו בארגזי תפוזים והרצפה הייתה נקיה מאבק. 
הרבנית גץ יחד עם משפחתה זכתה בתפקיד הגדול של חייה – להקהיל משפחות וקהילה מעורבת בהקמת מושב בגליל העליון על חורבות הכפר הערבי "ראס אל אחמר" (הראש האדום), ובמו ידיה חלבה את הכבשים והפרות וחנכה וגדלה את ילדיה תוך כדי קשיי קליטה של שנות ה50 בגליל הרחוק.
בשנת 1952 הרב גץ גויס לשירות מלא, והיא גידלה לבדה את ששת ילדיה במשך שלוש שנים מאתגרות ומחייבות. חיי הקהילה דרשו מהרבנית גץ התגייסות למען הכלל בייעוץ לזוגות, בהתערבות בסכסוכי שכנים ובאימוץ ילדים מהרווחה כמשפחת אומנה וכן במאמץ למלא את חוסר נוכחותו של הרב גץ בתפקידיו הרבים כמנהל בית ספר, מפקד בצבא ורב קהילה.
לדף ההנצחה לרבנית אסתר גץ ז"ל

הרב והרבנית גץ

המעבר לירושלים

הרבנית גידלה את 11 ילדיה במסירות והשקעה בפריטי הלבוש, בחינוך המעמיק, בדאגה לזולת ובהכנסת אורחים בלתי פוסקת ,הן של אורחים והן ילדים חסרי בית שהגיעו אל משפחת גץ כמשפחת אמנה. ועברו עימם לירושלים גדלו בביתם לאורך שנים ללא הבדל בגיל ובמהות מקור המשפחה.

בשנת 1967 יצא אבנר, הבן השני מבין אחד עשר האחים אל הקרב המר בירושלים ממנו לא זכה לשוב, הרבנית אסתר חיבקה ואימצה אל ליבה את בנה הגדול המאורס, וברכה אותו שיצא לשלום וישוב לשלום מן הקרב.

אך לאחר תקופה ארוכה בושש אבנר להגיע והרבנית אשר לא הייתה רגועה כלל בקשה מבעלה הרב גץ כי יצאו לחפשו בבסיסי צה"ל במרכז הארץ, יחד עם החתן הצעיר ציון ג'רבי יצאו הזוג גץ, אך שבו בידיים ריקות נוכח קציני הצבא אשר המתינו בפתח הבית עם הבשורה המרה -אבנר לא ישוב כבר מהקרב, ולא יישא אל חיקו את אמילי ארוסתו בתאריך המיועד ט"ו באב…

הרבנית נשברה לרסיסים וקבלה החלטה שלא לשכוח את אבנר לעד ולהגיע אליו לקברו הרחוק בירושלים בהר הרצל, לשם נסעה פעם בשבוע במשך שעות מהגליל הרחוק אל מרכז ארץ ישראל, ללא אוטובוסים ממוזגים וללא כבישים מסודרים ,כך שבוע לאחר שבוע, ללא הפסקה וללא ייאוש.

הרב, שראה את הרבנית בשברונה החליט את ההחלטה הקשה בחייו ,לעזוב את מפעל חייו ולעלות ירושליימה, רק לשנת האבל. את הילדים הגדולים השאירו בגליל ועם ששת הקטנים עלו לעיר הבירה להיות סמוכים ונראים לקבר הבן הגיבור.

לדף ההנצחה לרבנית אסתר גץ ז"ל

השכול והמסירות

הרבנית אסתר נאלצה להתרומם והחליטה לבחור בחיים ולשאת את ראשה קדימה אל עבר עשרת ילדיה הנותרים ולעבר בעלה הרב מאיר יהודה גץ , היה עליה לחזקם ולעודדם ובכך גם היא התעודדה, יחד עם קשיי המעבר מהגליל אל העיר הגדולה, בתחילה המשפחה עברה לשני צריפים צמודים בשכונת צפון תלפיות בסמוך למחנה אלנבי ולאחר מכן לדירת שיכונים בשכונת שמואל הנביא, לא הרחק ממקום נפילת הבן אבנר. הרב והרבנית גילו מציאות חיים חדשה עם מינויו של הרב גץ לרב הממונה על הכותל המערבי, והבינו כי כבר לא ישובו אל הגליל אלא ירושלים היא מקום משכנם ומושבם לעד, ולכן עברו. ברגע שיכלו אל העיר העתיקה למקום משכנם העיקרי אל דירה עתיקה. ששמשה כתלמוד תורה למגורשי ספרד מימי המאה ה19 . הרבנית כתמיד מילאה את אורח חייה באור ובפשטות, יחד עם הדר ונעם , והמשיכה  בהכנסת אורחים נדיבת לב, החל מחיילי גדוד 'מוריה' האמון על העיר העתיקה וכלה במבקרים בכותל המערבי, סדרנים ואורחים 'מעניינים' המבקרים בעיר העתיקה. בשנות ה70 העיר העתיקה עדיין עמדה בחורבותיה, הדרך הייתה מלאה בעפר ושברי מרצפות מהמלחמות המרובות על כיבושה ושחרורה, למרות הקשיים הסניטריים שהיו ברובע. היהודי קיבלה זאת הרבנית באהבה ובמסירות גם השכנים הערבים לא טמנו את ידם בצלחת, הם פעלו בהצקות והטרדות של הילדים הקטנים שהסתובבו ברובע כבביתם. 
משפחת גץ הייתה המשפחה הראשונה. עם ילדים קטנים בעיר העתיקה , ללא שכנים וללא סיוע או רכב, הרבנית עמדה לימין הרב והחלה משקמת את הבית והופכת אותו לארמון קטן. 'חדר חנוכה' , צחק הרב, בראותו את הרבנית מסדרת ומטפחת בכריות וספות חדר מיוחד לקבלת אורחים בביתה הקט, כמו נרות חנוכה כך חדר זה לראותם בלבד.. או 'חדר של שבת' אשר שם היו מתענגים בהידור מצוות השבת. 
השכול החליט להכות פעמיים והרבנית גץ נאלצה לחוות שבר אדיר וכאב עמוק עם נפילת בנה יאיר גד גץ בתאונת פיגוע עם נהג משאית ערבי בצפון ביר זית הסמוכה לרמאללה, צעקה הרבנית ואמרה 'אפילו ברזל היה נשבר אם היה עובר מה שאני עוברת', שוב עזבה הרבנית את ביתה ועברה יחד עם הרב לבית בנה לסעוד את היתומים בישוב נווה צוף שבשומרון , שם שהתה במשך חודשים למען הרגעת האלמנה יפה גץ ,בחיבוק הילדים ודאגה לשלום המשפחה. 
לדף ההנצחה לרבנית אסתר גץ ז"ל

אשת חבר כחבר

'אני שרת הפנים והרב הוא שר החוץ' כך נהגה לומר הרבנית לכל מבקריה בביתה, הרבנית התמסרה התמסרות מוחלטת לבעלה הרב ללא לאות יומם וליל, השלימה עם חסרונו בכל ליל בעת הליכתו בשעת תיקון חצות אל הכותל המערבי לקונן על חורבן בית המקדש. השלימה עם כל מנהגי הקבלה הקשים, החל משעות היממה ההפוכות וכלה בכך שהרב אכל מאכלים מאוד מסויימים ללא אכילת בשר ושתית יין בימות החול ,שעות ארוכות מאוד של תפילה, תקיעה בשופר ייחודים וכוונות. 
הרב שהיה 'כל חייה' , כך אמרה הסתלק ללא התראה או רמז בשנת התשנ"ה 1995 , וכך מצאה את עצמה הרבנית בשלישית בחייה קוברת את אהובי ליבה. את יומה חלקה בין עזרה לחברות ושיחות נפש, לביקור הילדים ומסיבות הנכדים בשעת גיוס לצה"ל, סיום שנת לימודים או יום הולדת. 
מחלת הסרטן אכלה את גופה ביסורים קשים ובנותיה נשאו בנטל הקשה ואמצו אותה אל ליבם בשעותיה הקשות וארחו אותה בביתם כמשיבי חסד קדומים. בשנת התשס"ב (2002) נפטרה הרבנית ואחריה מאות אנשים כואבים ומתגעגעים לה הם חייבים ימים ואין סוף שעות של הקשבה ומסירות, אהבה ודאגה.

קווים לדמותה
הרבנית גץ היתה אשה ענקית בגוף קטן והתמודדה על כל אתגרי החיים מתוך אמונה ותקווה, לנכדים תמיד קראה 'הוויטמינים שלי' וידעה להסתכל על החיים במבט של הומור ושובבות. 
דמותה התמירה היתה למושא הערצה עוד בחייה על ידי משפחתה ונכדיה. 
תכונותיה היו רבות ואין איש אשר היה מסוגל לעמוד בקצב בו עבדה ופעלה
בהכנסת אורחים
בצניעות ושמירת כבוד האשה
בדאגה לכל אדם וחסד
בדאגה לתלמידי חכמים ולנקיון וסדר הישיבה.

לדף ההנצחה לרבנית אסתר גץ ז"ל

סבתונא

הרבנית גץ נקראה בפי נכדיה ונכדותיה 'סבתונא' בכינוי חיבה , להם היתה מכינה 'משייר' יחד עם 'קוסקוס מחקק' וכמובן 'לחם בית'

סבתונא היתה אוהבת אדם והיתה לה חכמת חיים אדירה, מרחוק היתה מרגישה אם אדם שמח או עצוב ומה חסר לו , מה היא יכולה לייעץ לו, וכך ללא פסיכולוגיה ובלי ניו אייג' היתה נוגעת בנפש האדם מחבקת אותו אל ליבה ונותנת לו מחכמתה העמוקה והקדומה.

המשפחה הנציחה את סבתונא בספר ה'מתכונים' ממטבחה של סבתונא, הספר נושא מאות עצות בזוגיות ,משפחה, סידור הבית ,נקיון ובישול והכל בהומור וטוב טעם.

לדף ההנצחה לרבנית אסתר גץ ז"ל

סגירת תפריט
צרו קשר
לתרומה